החלטה בתיק בש"פ 5422/13

           בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). הבקשה מעוררת את הסוגיה הבאה בממשק בין דיני המעצרים לדין חולה הנפש, כאשר בנקודת הזמן בה מתבקשת הארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, ניתנה חוות דעת פסיכיאטרית לפיה הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין ולא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה.

1.        ביום 14.11.2012 הוגש נגד המשיב כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז, בו יוחסו לו עבירות של שוד מזוין לפי סעיף 67 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין) ונהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

           על פי המתואר בכתב האישום, ביום 9.11.2012 נהג המתלונן ברכבו כאשר לצדו ישב חברו. בהגיעם לרמזור אדום באחד מרחובות ראשון לציון, עצר המתלונן את הרכב, ביקש לעלות כטרמפיסט לרכב על מנת להגיע לעיר פתח תקווה, והשניים נענו לבקשתו. במהלך הנסיעה שלף המשיב סכין, צעק לעבר המתלונן שיעצור בצד והורה לו ולחברו לצאת מן הרכב. השניים ברחו והמשיב ברח עם הרכב, תוך שהוא נוהג בתקופת פסילה.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביום 29.11.2012 הורה בית המשפט, לבקשת בא כוח המשיב ובהסכמת המבקשת, על אישפוז המשיב לצורך הסתכלות במרכז לבריאות הנפש "גהה". בחוות הדעת מיום 18.12.2012, עליה חתומים ד"ר נחום כץ מנהל המחלקה וד"ר דן שלוסברג, נקבע כי המשיב כשיר לעמוד לדין וכי גם בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו לא לקה במחלה נפשית שיש בה כדי לפגוע בכושר השיפוט או בבוחן המציאות שלו. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית למעצרו של המשיב, אך הורה על קבלת תסקיר מעצר. ביום 15.1.2013 התקבל תסקיר שירות המבחן, אשר התרשם כי קיימת רמת סיכון בינונית-גבוהה והמליץ שלא לשחרר את המשיב. בהיעדר חלופת מעצר, הסכים המשיב להארכת מעצרו עד תום ההליכים וכך הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 15.1.2013.

           בסמוך לכך ביקש בא כוח המשיב לדחות את המענה לכתב האישום לשם קבלת חוות דעת מומחה בתחום הנפשי מטעם ההגנה. לאחר בקשת דחייה מטעם המשיב לשם השלמת חוות הדעת, ניתן מענה לכתב האישום ביום 18.3.2013, בו נטען כי המשיב לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה, אם בשל הגנת אי השפיות על פי סעיף 34ח לחוק העונשין ואם בשל סייג השכרות בסעיף 34ט לחוק העונשין. מועדי ההוכחות נקבעו לחודשים מאי, יוני ויולי 2013.

           לאחר שהחלה שמיעת הראיות ונשמעו מספר עדים, הגיש בא כוח המשיב ביום 3.7.2013 בקשה להורות על הכנת חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית וביטול ישיבת ההוכחות הקבועה ליום 4.7.2013, נוכח התדרדרות במצבו הנפשי של המשיב. בהסכמת המבקשת, הורה בית המשפט על קבלת חוות דעת לעניין כשירות המשיב לעמוד לדין ודיון ההוכחות נדחה.

           ביום 11.7.2013 התקבלה חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית, עליה חתומים ד"ר מנחם כץ מנהל המחלקה וד"ר נורית מלמד, שהשורה התחתונה בה היא כי קיימת הפרעה פסיכוטית מתמשכת וסביר שבעת ביצוע העבירה המיוחסת לו המשיב היה במצב פסיכוטי ולא ידע להבחין בין טוב ורע ובין מותר ואסור, וכי הן בעת ביצוע המעשה והן כעת הוא אינו כשיר לעמוד לדין.

           נוכח הסתירה הלכאורית בין שתי חוות הדעת, המבקשת ביקשה לבחון את חוות הדעת, וביום 30.7.2013 הודיעה לבית המשפט כי בכוונתה לפנות בבקשה למינוי "פאנל מומחים" בעניינו של המשיב, הן בשאלת מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה והן בשאלת כשירותו לעמוד לדין.

3.        כעת, משנמצא המשיב במעצר מזה תשעה חודשים מאז תחילת משפטו, והמשפט טרם הסתיים, הגישה המבקשת הבקשה דכאן ובה עתרה להארכת מעצרו של המשיב נוכח מסוכנותו מחד, והתקדמות ההליך המשפטי מאידך.

           המשיב התנגד לבקשה, בטענה כי נוכח חוות הדעת העדכנית, יש להורות על שחרורו של המשיב לאלתר.

4.        המקרה שבפנינו מדגים היטב את ההבחנה בין הארכת מעצר במסלול של סעיף 62 לחוק, לבין הארכת מעצר עד תום ההליכים במסגרת סעיף 21 לחוק המעצרים.התפקיד המרכזי של בית המשפט בדונו בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, הוא בפיקוח על קצב התקדמות ההליך העיקרי. במסגרת זו, בית המשפט אינו נדרש לשאלה אם קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשם, והשיקולים הנבחנים הם אחרים, ועיקרם: קצב התנהלות המשפט; המסוכנות הנשקפת מהנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט; החשש מפני הימלטות הנאשם ושיבוש הליכי המשפט.

           על רקע שיקולים אלה, אני סבור כי יש להיעתר לבקשה ולהאריך מעצרו של המשיב. המשפט התנהל עד עתה בקצב סביר ושמיעת הראיות החלה. מסוכנותו של המשיב נלמדת מהאירוע ומצבו הנפשי של המשיב אך מגביר את המסוכנות, וקשה להלום, כי בית המשפט יורה על שחרורו של מי שנמצא במצב פסיכוטי פעיל, על פי חוות הדעת השנייה.

           בכך יכול הייתי לסיים את הילוכנו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, שעל פי חוות הדעת השנייה, המשיב נמצא לא כשיר לעמוד לדין ולא אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה. מה "המשבצת" הנכונה במסגרתה יכול המשיב להעלות טענותיו במישור זה?

5.        אחזור ואעמוד על מצב ההליכים כיום: לפנינו שתי חוות דעת פסיכיאטריות, שעל פניו, סותרות האחת את רעותה. חוות הדעת השנייה נתבקשה על ידי בית המשפטבהסכמת הצדדים, אך על מנת לבחון כשירותו של המשיב לעמוד לדין. בחוות דעת זו נקבע כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין אך גם כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה. בשלב זה, המשיב עצור עד לתום ההליכים מזה כתשעה חודשים.

           על מנת "לפרק" את התמונה המורכבת שלפנינו, אצביע על מספר מושכלות יסוד וכללים שנתגבשו בפסיקה (עיקרי הדברים מצויים בהחלטתי בבש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 17.4.2012) (להלן: עניין פלוני)).

           (-) יש להבחין בין אי שפיות לבין אי כשירות. הראשונה בעת ביצוע המעשה הפלילי ועניינה בכושר המהותי לשאת באחריות פלילית, והמאוחרת בעת ההליך הפלילי ועניינה בכושר הדיוני לעמוד בדין.

           על אי שפיות חולשות הוראות סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש בצירוף סייג אי השפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין.

           על אי כשירות חולשות הוראת סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק לטיפול בחולי נפש) המסמיכה את בית המשפט להורות על אשפוזו של נאשם שנקבע לגביו שאינו כשיר לעמוד לדין, וכן הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) המסמיכה את ביתהמשפט להפסיק הליכים תלויים ועומדים כנגד נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין.

           שני המסלולים מתאחדים כאשר בית המשפט מורה על אשפוזו של הנאשם, שאז מועבר עניינו לוועדה הפסיכיאטרית.